<h1>תורת הבית הקצר לרשב"א בית רביעי שער רביעי</h1>
<h2>דף יז:</h2>
טבילת הכלים כטבילת הנדה, וצריך שלא יהא בהם שום דבר חוצץ מן הדברים החוצצין בנדה. וכן צריך שיטביל אותם במים שהנדה טובלת בהם בארבעים סאה.
<h2>דף ל.</h2>
כלי חרס שבלע אחד מן האיסורין אינו חוזר להכשרו לעולם שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, בד"א בהגעלה, אבל אם הסיק אותו מבפנים עד שנתלבן מותר. בד"א בשהסיקו מבפנים ובכלי שדרכו להסיקו מבפנים כתנור וכיוצא בו, אבל הסיקו מבחוץ לא. ואם כלי שאין דרכו להסיקו מבפנים כקדרה, אע"פ שהסיקו מבפנים אסור, חוששין שמא יחוס עליו שלא יבקע ולא יסיקנו כל צרכו. ואם החזיר אותו לכבשן [הרי זה] מותר. דברים אלו שאמרנו בשבלע אחד מאיסורי תורה אבל בשבלע איסור מאיסורין של דבריהם, מגעילו שלשה פעמים ודיו. ואיפשר לומר שלא התירו אלא באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בתורה כתרומה וחלה בחוצה לארץ, וכן בשולי גוים, אבל שאר איסורין של דבריהם החמירו בהן כשל תורה, וראוי לחוש שלא להקל בהן.
<h2>דף ל:</h2>
הסכינין בין גדולים בין קטנים, אם בא לחתוך בהם צונן ואפילו הדברים החריפים כאתרוג וצנון וכיוצא בהן, נועצה עשר פעמים בקרקע קשה ודיו, והוא שתהא הסכין יפה שאין בה גומות. ואם בא לשופה במשחזת של נפחים ומעבירה על גבה היטב עד שמשיר קליפתה, מותר לחתוך בה צונן אפילו חריף כמו שאמרנו. בא לחתוך [בה] רותח, יש מגדולי המורים שאמרו שצריכין לבון ויש מי שאומרים שהסכינין הגדולין צריכין לבון, פעמים שצולין בהם בשר על גבי האש כשפוד, אבל הקטנים מגעילן ודיו. בד"א בסכינין של גוים, אבל בסכינין שמכשירין בפסח מגעילן, ודיו, ואפילו הגדולים שבהם. ויש מי שהורה להקל בכולן להגעילן בכלי ראשון ודיו וכן נהגו. סכין ששחט בה, אסור לחתוך בה רותח, אגב דוחק הסכין בולעת היא מן הדם שהוא בעין, ופולטת היא על ידי רותח גמור כצלי או מבושל. בא לחתוך צונן אפילו דברים החריפים כאתרוג וצנון, משפשפה היטב ומדיחה ודיו. ומה הפרש בין זה לסכין של גוים, זו לא בלעה על ידי רותח גמור וזו בלעה על ידי רותח גמור, זו בלעה פעם אחת וזו [בלעה] פעמים הרבה.
לקח מהן כלים שמשתמש בהן הגוי בחמין כגון היורות והכלים שמחמין בהן חמין, או שמבשלין בהן, מגעילן ומטבילן. כיצד דין הגעלה, משפשף היטב [כדי] להסיר חלודה שעל גבי הכלי, ואחר כך מגעיל. אם כלי ראשון הוא, כגון היורות וכיוצא בהן, מגעילו בכלי ראשון. ולערות עליו מכלי ראשון, יש אומרים [שהקלוח היורד מכלי ראשון הרי הוא ככלי ראשון, ואין דברים אלו מחוורין, אלא צריך שיגעילנו בתוך] כלי ראשון, וכן נראית הסכמת הגאונים וכן עיקר. אם כלי שני הוא מגעילו אפילו בכלי שני, ודיו. כל הכלים שנשתמשו בהן באיסור [בו] ביומן, אין מגעילין אותן ביומן אלא אם כן יש במים שמגעילין בתוכן, ששים כנגד גופו של כלי שהוא מגעיל. הגעיל בפחות מכאן, לא עלתה לו הגעלה, לפי שכל המים אסורין, שבכל הכלי [אנו] משערין כמו שנתבאר בשער הראשון של בית זה, ולפיכך האיסור הנפלט חוזר ונבלע וחוזר הכלי לאיסורו כמות שהיה. ואם טעם אומן ובקי בטעמים את המים, ואין טעם האיסור הנפלט נרגש בהם [עלתה לו הגעלה, כיון שאין הטעם נרגש בהם] בידוע שהאיסור הנפלט מועט עד שנתבטל טעמו בתוך המים, כמו שנתבאר בשער הראשון. כלי שאינו בן יומו אע"פ שאין במים ששים כמדת הכלי, מותר והוא שיהא במים כדי שיוכל להתכסות בהן הכלי שהוא מגעיל, שאפילו קבלו המים טעם האיסור הנפלט הרי המים מותרים, שכל כלי שאינו בן יומו, נותן הוא טעם לפגם, ונותן טעם לפגם מותר. ולפיכך אם הגעיל אפי' בכלי אסור, מותר, והוא שלא יהא בן יומו. וצריך שישהא במים עד כדי שיראה באמד יפה שפלט מה שבלע. כל כלי שנגעל צריך שטיפה בצונן לאחר הגעלה, כדרך שאדם שוטף את הכוס. ואם של גוי היה, מטבילו לבסוף כמו שבארנו.
כלל [גדול] אמרו בכל הכלים, כבולעו כך פולטו. לפיכך הלוקח כלי תשמיש ישנים מן הגוים, אם כלים שמשתמשין בהן בצונן הן, ככוסות וצלוחיות וכיוצא בהן, משפשפן כדי להסיר ולמרק חלודת האיסור שעל גביהן, ואחר כך שוטפן במים כשטיפת הכוס, ומטבילן והן טהורין. כל מקום שאמרנו כאן מטבילן, בכלי מתכות או של זכוכית או [של חרס] שמצופין באבר הדברים אמורין, אבל שאר הכלים אינן צריכין טבילה, דכלי מתכות אמורים בפרשה כמו שבארנו. וכל מקום שאמרנו כאן מטביל, אינו אלא לבסוף לאחר שאר ההכשר, שאין הטבילה אלא לצאת מטומאת [הגוי] לקדושת ישראל, וכל שחלודת האיסור [או בלע האיסור] בכלי אינו נפרד מטומאתו [של גוי]. ויש מי שהורה שאם עבר והטביל קודם לכן עלתה לו טבילה.
הלוקח כלי תשמיש מן הגוים שלא נשתמש בהם כל עיקר, מטבילן והן טהורין. אבל קודם טבילה לא ישתמש בהן, שבכלי מדין כתיב אך במי נדה יתחטא. בד"א בכלי סעודה ככוסות וצלוחיות וקומקמין וכיוצא בהן, ובכלים של מתכת, אבל שאר כלים שאינן של מתכת ואפי' היו כלי סעודה, אינן צריכין טבילה, אלא לוקח ומשתמש בהן מיד, דכלי מתכות אמורים בפרשה שנאמר אך את הזהב ואת הכסף וגו'. היו של מתכת ואינן כלי סעודה כזוג של ספרים וכיוצא בו אינן צריכין טבילה דכלי סעודה אמורין בפרשה, שנאמר כל [דבר] אשר יבא באש [תעבירו באש]. שאל כלים חדשים מן הגוי או ששכרן ממנו, משתמש בהן מיד ואינן צריכין טבילה שלא חייב הכתוב טבילה אלא בשל ישראל ככלי מדין שבזזו איש לו, ושאלה ושכירות אינן קונין. כלים שמשכן אותם הגוי לישראל, אם נראה לו לישראל שדעתו של גוי לשקען בידו, הרי הן כשלו וצריכין טבילה, ואם לאו יש מי שהורה שאינו צריך להטבילן, ויש מי שהורה שצריך להטבילן, ויראה לי שזה עיקר. כלי זכוכית כיון שאילו נשברו יש להן עוד תקנה ככלי מתכות הן, וצריכין טבילה. כלי חרש המצופין באבר הרי הן ככלי מתכות.
<h2>דף עד.</h2>
כלי שבלע היתר כשפוד או קדרה שבשל בה בשר ואחר כך בשל בה דגים או ירקות וכיוצא בזה, מותר לבשל בהן לאחר מיכן גבינה לפי שכבר נתמעט בלע הבשר ונקלש עד שאינו ראוי לחול עליו שם איסור בשר וחלב. בד"א בשבלע היתר כמו שאמרנו, אבל בלע איסור מן האיסורין הרי הוא באיסורו לעולם עד שיגעיל הראוי להגעיל, וילבן הראוי ללבן.
